ריקודי בטן

יום שני   19:45-20:45   רמה 3 (מתקדמים)

יום רביעי    19:00-20:00    רמה 2

 תמר בר גיל

רקדנית,מורה, אמנית-יוצרת וכוריאוגרפית, בוגרת שיטת ה- RAD (לונדון, בלט קלאסי).

למדה והשתלמה במחול מזרחי אצל פיפי נס ובאקדמיה למחול מזרחי של

המאסטר יוסרי שריף בניו יורק

תמר יצרה סגנון ריקוד אישי מקורי, פרי החיבור העמוק והמיוחד שלה עם המוסיקה הערבית ואהבתה העצומה לריקוד.  בנוסף, פיתחה   סגנון כוריאוגרפיה ייחודי המתאפיין, בין היתר,במורכבות תנועתית ובזרימה.

מלמדת רקדניות ומורות למחול מזרחי

מופיעה בתיאטרון ענבל,במוזיאון ת"א,בתיאטרון צוותא,בהיכל התרבות פ"ת בפסטיבל כרמיאל

בשנתיים האחרונות מתארחת בקביעות בקונצרטים של תזמורת נצרת.

לפרטים נוספים על תמר http://www.youtube.com/user/tamarbargil2009

יש הטוענים כי הריקוד המזרחי נולד באזור בבל (עירק ופרס) ובאיזור הנילוס והופץ על ידי שבטים צועניים ובדואיים, עד להודו במזרח הקרוב ואדלוסיה וספרד במערב. סוברים כי הצוענים הגיעו מהודו ומספרד והשפיעו על הריקוד בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

עוד בימים קדומים בהם החברה נוהלה בידי נשים, ב4500 לפנה"ס בערך, ישנם איזכורים של מיתוסים דתיים הקשורים באלה אישתר, אלה בבלית שסימלה מחד אדמה ופריון, ומאידך מוות והרס. הפולחן היה קשור במחזור הירח ובעונות השנה.  לפי המיתוס אישתר הצילה את בעלה תמוז שמת כל סוף קיץ וזאת על ידי ריקוד בו כרכה צעיף סביב ירכיה והשילה מעצמה בכל פעם צעיף עד לאיחוד המחודש עם תמוז שהתבטא בבואו של האביב. ההשערה היא כי תנועות הריקוד שלה היו דומות לאלה של הריקוד המזרחי. והצעיף סביב הירכיים הוא אביזר ריקוד ששרד עד ימינו אלה.

הריקוד נחשב אז לצורה העתיקה והבסיסית ביותר של ביטוי רוחני, ושימש צינור המקרב את האדם אל האלוהי. תפקיד זה הוטל על הנשים, שהפכו לכוהנות וישבו במקדשים שסגדו לאלות.  הנשים היו נפגשות אחת לחודש על גבעות ורוקדות ריקודים של פריון ששיתפו תנועות רחמיות של הבטן. הריקוד נועד לחזק את האנרגיה המינית לעורר שמחה, ולהלל את מיסתורי החיים. מאוזכר גם כי סביב אישה יולדת היו מתכנסות נשים ומניעות את אגניהן מעלה ומטה בתנועות מהירות בכדי להקל על הלידה.  

 מאוחר יותר בתקופה הפרעונית  במצריים ב1500 לפנה"ס בערך ישנן עדויות מציורים פרעוניים של נשים מרימות זרועות ומאוירות בתנוחות ריקוד אופייניות. בעידן זה נולדה ההפרדה בין הריקוד ובין משמעותו הדתית. ורקדניות שנחשבו מיומנות ומוצלחות הופיעו בפני מלכים ואצילים לשם הנאה ובידור. אולם,מאוחר יותר גם במצריים וגם באימפריה הרומית,  הריקוד החל מתקבע כאמצעי בידורי.

בעולם הערבי האיסלאמי היחס לריקוד היה מאוד אמביוולנטי, ועל כן נאסר בפני קהל ציבורי. הרקדניות שימרו את הריקוד במשמעותו הפולחנית ביניהן בתוך הבתים בדלתיים סגורות. כך הוא זכה להתפתחות רבה בעיקר בצפון אפריקה במזרח התיכון ובמדבריות של המזרח הקרוב. הריקוד הפך מגוון עד לדרגת אמנות.

הנשים שהופיעו בפני קהל היו דלות אמצעים והפכו אותו למקור פרנסה. חלק מהן נאלצו לשלב עיסוק בזנות יחד עם הריקוד. במצריים בתקופת השלטון העותומני במאה ה18 הגיעו חיילים צרפתיים ואנגלים ורקדניות אלה (הגוואזי והאוולים כך הן כונו) שנוהלו גברים (האוסטיז), הופיעו תמורת תשלום.

 בסוף המאה ה19 נערכו ירידים עולמיים בפריז ובשיקגו וכך חדר הריקוד אל המערב. הוא כונה על ידי הצרפתים "ריקוד בטן".הוליווד אימצה את הריקוד החושני ועיצבה לו לבוש חושפני ונוצץ, שהחליף את השימלה השלמה וצעיף הכרוך סביב אגן הירכיים. לבוש זה והשימוש בכוריאוגרפיה בריקוד חדר לקולנוע המצרי בשנות העשרים. בשנות הארבעים החלו להווצר רקדניות כוכבות גדולות כסאמיה גמאל, תחיה קריוקה ונעימה עקף. במקביל פרחו מועדוני הלילה בקהיר.

הריקוד העממי השורשי הרקס בלדי, מהשבטים והכפרים המצריים  שמוקד התנועה בו היה אגן הירכיים הפך לרקס שרקי – ריקוד מזרחי, שבו השפעות מסגנונות מחול אחרים – צעדים, תנועות ידיים וחלק גוף עליון מהבלט, פולקלור רוסי וריקודים הודיים.

בסוף שנות החמישים החלה להופיע להקת הפולקלור המצרית של מחמוד רדה, והעלתה את הפולקלור אל הבמה. אך היחס האמביוולנטי אל הריקוד נותר בעינו, עקב הופעות לא מקצועיות במועדונים המציעים גם שירותי ליווי.

בשנים האחרונות הפך ריקוד הבטן לפופולרי מאוד באירופה אמריקה, דרום אמריקה יפן, וגם בישראל. נשים כיום חוזרות לגלות בו את הכח הקדום השורשי והעצמתי שבו.