אחד אחרי השני נכנסים שלושה גברים אפריקאים שמגדירים מחדש את המושג סטייל אל הסטודיו. הם מתיישבים ליד תופים שונים שהביאו עימם בעוד אנחנו עומדות ועומדים מול המראה כמו ילדים טובים בשיעור מחול.
השיעור כבר היה אמור להתחיל ואנחנו מחכים שיגידו לנו מה לעשות. מה לעשות?
‘לא כלום מלבד להיות בתוך הקצב’, נדמה שהם משיבים בפשטות שבה הם מתחילים לנגן ובהנאה העצומה שהם מפיקים מלתופף יחד.
הסטודיו הופך את עצמו לעולם אחר בעזרת המוזיקה שלהם.
אחרי כמה שניות אני מפסיקה לחפש את ההוראה ונהנית מהרגע, תרבות חדשה באוויר, ואני מוזמנת.
ואז נכנס אייבי, המורה, בנוכחות שלא משתמעת לשתי פנים.
הוא מציג את עצמו ואת הנגנים ושואל כל אחד מאיתנו לשמו, ומתייחס לשם. הוא מבקש שנעקוב אחריו ושמה שנצליח זה נהדר, העיקר שנמשיך, ומסביר על תיפוף מסויים שיבוא להתריע בפנינו שהתנועה עומדת להתחלף.
הוא יודע, מה שאנחנו עוד לא, שכל תנועה תסחוף אותנו עד כדי כך שלא נזכור שיש אפשרות שהיא אי פעם תתחלף.
ואז מתחילים לרקוד.
הרגליים אל האדמה וכל הגוף ממלא את החלל בעוצמה פשוטה, כזאת שמציירת את הקצב כמו ילדה הרוקדת בטבעיות ובכיף. וכמה כיף!
ידיים לשם, רגליים שם, מסתובבים, מכופפים, מעיפים, אוספים, לכאורה פעולות רגילות, אבל הכל אחרת!
הקצב משתלט עליי והחיוך עולה, כל תנועה חוזרת על עצמה עד שאני נעלמת בתוכה, עד שחוסר הכושר משתלט עליי והדופק עולה. אנחנו רוקדים ורוקדות ורוקדים, מתרגלים התמסרות וטעויות ולמידה דינמית.
בסוף החימום (זה היה רק החימום?!) אנחנו נחים רגע, כמובן בזמן שהמתופפים ממשיכים לתת בראש מבלי להתבלבל, ואז לומדים את ריקוד “הפרה המשוגעת” ומשתדלים מפעם לפעם, לתת לעצמנו להשתגע קצת יותר.
מוסיפים קול, ומתנסים בלהוביל את השירה.
ואייבי, איך הוא זז? מהפנט. כמו שהם מנגנים, באמת ומכל הלב וסוחף כל-כך.
לרגע אני עוצרת ומסתכלת על כולם בפליאה. נזכרת שבעצם אנחנו באמצע פלורנטין ומחייכת.
השיעור מסתיים אחרי שמיציתי את כל כוחותיי ואני מבושלת טוב טוב למנוחת השבת.
ממליצה בחום על החוויה הנהדרת,
זהו שיעור שבו תיחשפו לתרבות אחרת באמת, ובכך תיחשפו לעצמכם,
תתרגלו כושר אירובי מטורף, פיתוח הקוארדינציה ושרירי הרגליים. תידרשו לשחרר ולהתמסר, ללמד את הידיים שלכם להקשיב ולזרום, ומעל הכל, לרקוד מהמקום שבגללו אנחנו רוקדים,
כי זה כיף, כיף גדול.
תודה.
