ריקודי בטן ומחול מזרחי

שיעור ריקודי בטן הוא הזדמנות מצוינת להכיר את היסוד המשוחרר שבך, את הרכות והעוצמה דרך הצבע, הצליל והאנרגיה התוססת של הריקוד. ריקודי בטן מקנים יציבה נכונה, חיזוק שרירים, גמישות, סיבולת נשימה, וכמובן הרבה שמחה. השיעור הוא חוויה פיזית ורוחנית, חגיגה צבעונית, מלאת הומור ותוכן.

בכל גיל אפשר להתחיל!

יש לנו שיעורים למתחילות וממשיכות בימי ראשון, שני ורביעי.

ריקודי בטן בתל אביב

ריקודי בטן הם בין המחולות הקדומים ביותר שקיימים בהיסטוריה האנושית. יש הטוענים כי הריקוד המזרחי נולד באזור בבל (עירק ופרס) ובאיזור הנילוס, והופץ על ידי שבטים צועניים ובדואיים, עד להודו במזרח הקרוב ואנדלוסיה וספרד במערב. סוברים כי הצוענים הגיעו מהודו ומספרד, והשפיעו על הריקוד בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

ב – 4500 לפנה”ס לערך, ישנם איזכורים של מיתוסים דתיים הקשורים באלה אישתר, אלה בבלית שסימלה מחד אדמה ופריון, ומאידך מוות והרס. הפולחן היה קשור במחזור הירח ובעונות השנה. לפי המיתוס, אישתר הצילה את בעלה תמוז, שמת מידי סוף קיץ. היא עשתה זאת על ידי ריקוד, בו כרכה צעיף סביב ירכיה והשילה מעצמה בכל פעם צעיף אחר, עד לאיחוד המחודש עם תמוז, שהתבטא בבואו של האביב. ההשערה היא כי תנועות הריקוד שלה היו דומות לאלה של ריקודי הבטן המזרחיים, והצעיף סביב הירכיים הוא אביזר ריקוד ששרד עד ימינו אלה.

הריקוד נחשב אז לצורה העתיקה והבסיסית ביותר של ביטוי רוחני, ושימש צינור המקרב את האדם אל האלוהי. תפקיד זה הוטל על הנשים, שהחלקן היו כוהנות, וישבו במקדשים בה סגדו לאלות. הנשים היו נפגשות אחת לחודש על גבעות, ורוקדות ריקודים של פריון, שהמשותף להם היה תנועות של הבטן. הריקוד נועד לחזק את שרירי הרחם, להגביר את האנרגיה המינית, לעורר שמחה, ולהלל את מיסתרי החיים. מאוזכר גם כי סביב אישה יולדת היו מתכנסות נשים ומניעות את אגניהן מעלה ומטה בתנועות מהירות, בכדי להקל על הלידה.

מאוחר יותר, בתקופה הפרעונית במצרים, ב – 1500 לפנה”ס לערך, ישנן עדויות מציורים פרעוניים של נשים המרימות זרועות בתנוחות ריקוד אופייניות. בעידן זה נולדה ההפרדה בין הריקוד ובין משמעותו הדתית. רקדניות שנחשבו מיומנות ומוצלחות, הופיעו בפני מלכים ואצילים, לשם הנאה ובידור. מאוחר יותר, גם במצריים וגם באימפריה הרומית, הריקוד החל מתקבע כאמצעי בידורי.

בעולם הערבי האיסלאמי, היחס לריקוד היה מאוד אמביוולנטי, ועל כן נאסר בפני קהל ציבורי. הרקדניות שימרו את הריקוד במשמעותו הפולחנית בתוך הבתים, בדלתיים סגורות. כך הוא זכה להתפתחות רבה, בעיקר בצפון אפריקה, במזרח התיכון, ובמדבריות של המזרח הקרוב. הריקוד הפך למורכב ומגוון, עד לדרגת אמנות.

הנשים שהופיעו בפני קהל, היו דלות אמצעים, והפכו את הריקוד למקור פרנסה. חלק מהן נאלצו לשלב עיסוק בזנות יחד עם הריקוד. בתקופת השלטון העותומני במאה ה – 18, הגיעו חיילים צרפתיים ואנגלים למצרים, ורקדניות אלה (גוואזי ו-אוולים, כך הן כונו), הופיעו תמורת תשלום. כל העסק נוהל על ידי גברים (שנקראו אוסטיז).

בסוף המאה ה – 19  נערכו ירידים עולמיים בפריז ובשיקאגו, וכך חדר הריקוד המזרחי אל המערב. הוא כונה על ידי הצרפתים “ריקוד בטן“. הוליווד אימצה את הריקוד החושני, ועיצבה לו לבוש חושפני ונוצץ, שהחליף את השימלה השלמה בצעיף הכרוך סביב אגן הירכיים. לבוש זה, והשימוש בכוריאוגרפיה בסרטים, חדר לקולנוע המצרי בשנות העשרים. בשנות הארבעים, החלו להתפרסם רקדניות גדולות, כסאמיה גמאל, תחיה קריוקה ונעימה עקף, שהפכו לכוכבות בקנה מידה בינלאומי. במקביל, פרחו מועדוני הלילה בקהיר.

הריקוד העממי השורשי, ה”רקס בלדי”, אשר החל מהשבטים והכפרים המצריים, ועיקר התנועה בו היתה באגן הירכיים, הפך ל”רקס שרקי” – ריקוד מזרחי, שבו יש השפעות מסגנונות מחול כמו בלט, פולקלור רוסי וריקודים הודיים, השפעות שהתבטאו צעדים, תנועות ידיים ותנועות חלק גוף עליון.

בסוף שנות החמישים החלה להופיע להקת הפולקלור המצרית של מחמוד רדה, והעלתה את הריקוד המסורתי אל הבמה הציבורית. אך היחס האמביוולנטי אל הריקוד נותר בעינו, עקב הופעות לא מקצועיות במועדונים המציעים גם שירותי ליווי.

בשנים האחרונות הפך לימוד ריקודי בטן לפופולרי מאוד באירופה אמריקה, דרום אמריקה יפן, וגם בישראל. הנשים חוזרות לגלות בו את הכח הקדום, השורשי והעצמתי שבו.