התנועה הלכה וגדלה מבפנים, מעומק הליבה ומשם החוצה, וחזרה פנימה. משהו בער, שר, ניגן ולפעמים סתם לחש: זוזי.
אחרי שנים של דיבורים, ישיבה ממושכת מול מסכים ועוד קצת דיבורים, החלטתי לקום ולעשות מעשה. להרים ידיים, להסתובב לאחור, להחזיק ולשחרר. ניסיתי להבין, פעם אחת ולתמיד מה הולך שם, ולמה. מה לעזאזל רוצה ממני מבנה הגוף שלי, שהפך ברבות השנים למבנה גוף-נפש. ולהיפך.
וכך, כבר מהשיעור הראשון, דברים שלא חלחלו דרך מילים ודרך מסך, הלכו והתגבשו ודיברו מתוכי בתחביר חדש, בדקדוק שאין מדוקדק ממנו. אלה, בסבלנות אין קץ, בעוצמה שקטה ונינוחה, נתנה מקום, סיקרנה ועודדה, גידלה. הדריכה, במלוא מובנה של המילה.
פתאום שלווה, משהו מוצא את מקומו. ריכוז ושקט. הדברים מתחברים (הם היו מחוברים כל הזמן, בחיי, פשוט לא היה לי מושג). “ביחד” פנימי שלא הכרתי, שיתוף פעולה מחושב ונפלא.
מה שהגוף יודע – הנפש כבר תמצא את דרכה לעקוב ולהשלים פערים ולדעת גם.
למדנו, אני והוא, הגוף שלי, על כוח, על חולשתו של הכוח בזמן שאנחנו מנקזים אותו למקום הלא נכון, על עוצמתו האפשרית, כשהוא מתעורר במקומות הנכונים.
למדנו להרים את הראש ומה כדאי להוריד כדי לתת לו את כל החופש בעולם להתרומם עוד קצת. להתרומם בלי תנופה. בלי עזרה מבחוץ. רק מבפנים. למדנו שמותר להביט לאחור אבל לא כדאי לשכוח את עמוד השדרה.
למדנו לנשום.
דברים קטנים ענקיים כאלה, מרחיבי לב וצלעות אחוריות.
למדתי שפה, שכל תושבי הגוף שלי יכולים לדבר בה,
והפעם גם להבין.
