זואלה נכנסה לחדר, נראית כלקוחה מתוך סיפור עם עתיק, עדינות מלאת עוצמה, נשיות מעוררת השראה. המוסיקה החלה להתפזר בחדר, נגינה שלוקחת אותך אל מחוזות שלא זכרת שהיית בהם, זמנים אחרים, הרחק מנאום ראש הממשלה על הגרעין האירני, ששודר פחות או יותר באותה שעה. הכל היה נכון כל כך ומזמין, שלרגע נעלמו להם כל סממני הביישנות והמבוכה שמלווים אותי לפעמים במצבים כאלה, הדורשים לעבור מהתנועה המדודה והמחושבת אל שחרור וגלישה במרחב.
התחלנו לאט, תנועות קטנות וחדשות, מתיחות וחיבור מחדש עם הרצפה ועם עצמנו. אט אט עברנו מעבודת חימום אל תנועה של ממש, מעגלים הולכים וגדלים, כוח שנראה כמו מגיע ממקום לא ידוע הסוחף אותך אתו, על גבי צעיפים בלתי נראים. תוך זמן קצר נוצר לו עולם קטן, חדש ואחר, של אנרגיה מלאת שמחה. זה לא מובן מאליו עבורי, פתאום, באמצע השבוע, בלי הכנה מוקדמת, טעונה עדיין במיני מטענים שהבאתי אתי מהדרך, לנוע בחדר, לחלוף זו על פני זו בטבעיות ובהתלהבות, בזהירות ובבטחון, בתנועות שבהתחלה התקשתי לאמץ, בשל פתיחותן והשטח שהן תופסות במרחב, ולאט לאט ראיתי שיש להן מקום, בחדר ובכלל. זואלה הזמינה אותנו לנסות לקבל כוח מהרצפה, מהאדמה, לקבל כוח מאמהות אמותינו ומשם לעלות למעלה, סנטימטרים ספורים מהרצפה הרחק מהיומיום. רק כשהנחנו יד אחת על הלב ושנייה על הבטן, בהפסקה קצרה תוך כדי המחול, הרגשתי את המאמץ שכנראה הפעלתי, הלב שלי דפק כמו אחרי ריצה ממושכת, אבל מייד כששבנו לתנועה, שוב הרגשתי שלא אני היא שמבצעת את הפעולה, אלא אנרגיה משותפת שעוברת בחדר, בין אחת לשנייה. שהגוף מתנועע ללא מאמץ.
ההרגשה הנפלאה נמשכה גם לאחר סיום השיעור. השיעור הסתיים, הזמן עבר בקצב אחר, מהר מדי. ריחפתי החוצה. התנועות החוזרות של פתיחת הלב, הידיים הנועזות המתרוממות לאחור נתנו לי תנופה, ציידו אותי בכנפיים לזמן מה, גם אחרי שיצאתי אל הרחוב, בחזרה אל נאומים באו”ם וגרעינים כאלה ואחרים. ולכמה רגעים הבנתי שהמציאות הזאת שבטלויזיה, היא לא יותר מציאותית מהצעיפים הצבעוניים שהרגשתי מוחשיים וקרובים כל כך, ממעגל הנשים העתיק שראיתי בעיני רוחי.
