בתחושת גאווה עצמית על זה שקמתי וכמה-רצינית-אני, אני נכנסת אל הסטודיו.
הוא נעול.
רק בקצה המדרגות, חלל אחד פתוח. מאוחר יותר יתברר לי שקוראים לו “החתיך”.
פותחת את הדלת ובפנים שלושה אנשים במקומות שונים בחדר מתרגלים יוגה. ביניהם עוברת מורה (אני מניחה), אני מחייכת אליה לשלום קצת מובכת.
אפילו שהסבירו לי שכל אחד יכול להגיע מתי שהוא רוצה, אני עדיין מרגישה מאחרת.
“אני מתרגלת יוגה לבד, ואני רוקדת”
“יופי” היא אומרת לי “אבל בואי נלמד את התרגול הזה מההתחלה”
היא מלמדת אותי תנוחה אחר תנוחה, מעבר אחר מעבר, מבקשת שאחזור על זה והולכת למישהו אחר.
אני חוזרת על זה, ואז מחכה. בסך הכל ארבע תנוחות, לא משהו שקשה לזכור.
הגוף רוצה לעבוד ולעשות עוד ויותר, אבל משהו בפנים שמח מאוד על ההזדמנות הזאת,
על השהייה.
אני רואה אותה מסבירה בסבלנות ותשומת לב ממוקדת למישהו אחר כמו שהיא הסבירה לי.
איך הידיעה שיש עוד אנשים שמחכים לה לא גורמת לה להזדרז?
אני עומדת ומחכה.
פתאום אני שמה לב שאני נושמת.
ולא כי אמרתי לעצמי לנשום. פשוט ככה.
היא מגיעה אליי שוב. מלמדת אותי עוד כמה תנוחות, שבעצם אני כבר יודעת, אבל זה נעים לי הלמידה הזו, ולא רק הלמידה הזו, גם כל המבנה הזה. אני חוזרת עליהם. אני מזיעה.
אני אף פעם לא מזיעה ככה כשאני עושה יוגה לבד בבית ועכשיו עוד עשיתי הרבה פחות ממה שאני יכולה.
אני שמה לב שהחדר מתמלא באנשים חדשים, ושכל אחד נמצא במקום שונה לחלוטין בתרגול. זה מרתק אותי וגורם לי להרגיש טוב.
כמישהי שגדלה בעולם המחול מגיל 4, אני מורגלת בחריצות.
החריצות נמדדת בכמות שאני עושה עכשיו והאם אני נותנת את כל מה שאני יכולה, ועוד.
אין פשרות בדרך לפיסגה והתוצאה היא מה שמשנה.
משהו פה גורם לי להרגיש שאני רוצה להיות פה, בתרגול הזה, כדי להיות פה.
כשאני יוצאת מהשיעור אני מלאת אנרגיה. הסטודיו כולו פתוח, מלא שמש ואנשים שרק קמו ונכנסים לשיעורים שונים.
שרירים קטנים ונסתרים שנתפסים לאורך היום ותודעה שמתחדדת לקיומם ולקיומי.
זה מסתדר.
כבר שנים שאני מרגישה שאפשר לעבוד עם הגוף אחרת, גם כרקדנית.
והנה.
