הקשר בין פלדנקרייז לקלווינו

אידה שטיינברג, מתאמנת ותיקה בסטודיו נעים, מגיעה בכל יום שלישי לשיעור הפלדנקרייז של אלון קרניאל. במסגרת קורס כתיבה יוצרת בצרפתית היא התבקשה לכתוב טקסט בסגנון של איטלו קלווינו, ובחרה לכתוב על השיעור הזה. היא תרגמה את הטקסט לעברית ושלחה לנו אותו, ואנחנו שמחים לפרסם אותו כאן.

הטקסט נכתב בעקבות הרומן "אם בליל חורף עובר־אורח" של קלווינו, שפונה ישירות אל הקורא בגוף שני. כאן הקוראת היא המתאמנת, והסיפור הוא שיעור פלדנקרייז אחד.

אם ביום קיץ אישה קבועה...

את עומדת להתחיל מפגש חדש אצל אלון.

עוד לפני שנרשמת, עיינת ברשימת התוכניות האחרות, סקרת את האולפנים, התבוננת בחיוכיהם של היוצאים מעולמות שונים ומגוונים. יכולת בוודאי לבחור מקום אחר, מורה אחר, שעה אחרת. יכולת לנסות כל שיטה אחרת, אך את מוחקת ממחשבתך את ריבוי האפשרויות, את הפיתויים ואת כל דרכי העקיפים, וקופצת הישר אל תוך היקום המוגדר הזה.

כל זאת כדי להסביר שלאחר שהעפת מבט חטוף בהצעות השונות, הנחת את אצבעך על כותרת השיעור של אלון ונרשמת מיד.

יש לך תחושה שזו הבחירה היחידה האפשרית, הבחירה שנכפתה עלייך.

הירגעי. גרשי כל מחשבה ממוחך. הניחי ליקום הרועש להיטשטש כדי לפנות מקום לרגע הייחודי הזה, שבו גופך ותודעתך מועברים אל יקום אחר, שונה בתכלית.

ואת יכולה להכריז: "אינני רוצה גירויים אחרים. אני נמצאת כעת במדיטציה. אינני מעוניינת בהפרעות."

אולי הם עדיין לא הבינו, משום שהם ממשיכים להרעיש. אז העזי להכריז בתקיפות:

"אני סוגרת את הדלת. אני מכבה את האורות. אני עוצמת את העיניים. אני עומדת להתחיל את השעה המדיטטיבית החדשה שלי תחת שרביט הקסם של אלון קרניאל."

ואם אין לך די אומץ, או שאינך מעזה, אל תאמרי דבר. לאחר שהדלת נסגרה, הם כבר לא יהיו חלק מהיקום המטאפיזי שלך, זה שמעבר למציאות הפיזית והנתפסת.

מעל הכול, הקפידי להסיר את המשקפיים ולכבות את הטלפון. מה עוד? את צריכה ללכת לשירותים? זה כבר לשיקולך, לפני או אחרי. לא במהלך השיעור, זה ברור.

כמובן, התנוחה האידיאלית להתחלה היא שכיבה על מזרן דק, רגליים פשוטות קדימה, או כפופות, אם זה נוח לך יותר, ידיים לצד הגוף, או מונחות עליו, אם כך נוח יותר.

אבל האם באמת קיימת תנוחה אידיאלית? יהיה יומרני לטעון שזו אכן התנוחה האידיאלית.

אולי אפשר להתחיל את המפגש כשנשענים על המרפק. או בישיבה על הרצפה. או בישיבה מזרחית, רגל על רגל. או בתנוחת הלוטוס, שבה כל כף רגל מונחת על הירך הנגדית. או אולי בכריעה, כשהרגליים מקופלות מתחת לישבן והמשקל נשען על הברכיים והשוקיים. או בתנוחת כפיפה קדימה בישיבה, כשהרגליים ישרות או כפופות מעט, והגו מוטה קדימה. ואפילו בתנוחת ה־W, שבה הברכיים כפופות קדימה והרגליים פונות לצדדי האגן, תנוחה הנפוצה אצל ילדים.

טוב. עברנו על הכול.

למה את מחכה?

פרשי את רגלייך, הניחי את ידייך לצד הגוף, כפות הידיים פתוחות כלפי השמיים, עצמי את עינייך והתמסרי לערסול העדין.

את מקשיבה לנשימתך. את נושמת כרגיל, בלי לאלץ את האוויר להיכנס או לצאת מן הריאות.

את מביאה את תשומת ליבך למגע שבין כל חלק מגופך לבין הרצפה.

אבל האם כל חלקיק מגופך אכן נוגע ברצפה?

ודאי שלא.

סובבי לאט את הראש ימינה ואחר כך שמאלה, והמשיכי בתנועה הלוך ושוב, בלי להתאמץ; להפך, עשי את המינימום.

את מקשיבה להנחיות, כקול ברור בתודעתך, המפרט בדקדקנות מה לעשות וכיצד לבצע כל תנועה.

לא להתאמץ. לעשות פחות.

ואם קשה או לא נעים, אל תעשי. רק דמייני.

אין זה שיש לך ציפיות מיוחדות מהמפגש הזה. את אדם שכבר אינו מצפה לדבר. את מוקפת בצעירים ובמבוגרים יותר, השוכבים גם הם על מזרנים, ועדיין מקווים לחוות רגעים יוצאי דופן. אבל את, לא. את כבר הבנת את העניין.

ודווקא משום כך את נמצאת בעמדה הטובה ביותר, שכן בניגוד לכל הציפיות, את מרשה לעצמך לאמץ את עקרונות השיעור הזה, שבו אינך מסתכנת בדבר מלבד ההסכמה להרפות, להיסחף עם הקצב ועם הקול.

לאט.

כופפי את רגלייך, הניחי את ברכך השמאלית על כרית גדולה, וסובבי את הראש פעם אחת בכיוון תנועת הברך ופעם אחרת בכיוון ההפוך.

פרשי שוב את הרגליים, הניחי את הידיים לצד הגוף, ונוחי.

את נושמת?

כופפי את רגלייך, הניחי את ברכך הימנית על כרית גדולה, וסובבי את הראש פעם אחת בכיוון תנועת הברך ופעם אחרת בכיוון ההפוך.

לאחר כמה תנועות הלוך ושוב, אלון קורא אליי שוב:

"פרשי את הרגליים לאורך הגוף. נוחי."

אט־אט, שיר הערש הגופני הזה ממלא את הווייתך. מחשבתך ריקה, חלולה. ממד הזמן התפוגג. את מיטלטלת בעדינות, ללא מאמץ.

את נושמת?

איך מרגיש המגע בין גופך לבין הרצפה בסוף השיעור?

באותו קיץ הפכתי למשתתפת קבועה.

נקודות להשוואה

אידה צירפה לטקסט ארבע נקודות השוואה בין שיטת פלדנקרייז לבין המבנה של הרומן:

1. שחרור מן האוטומטיות

בשיטת פלדנקרייז מבקשים להביא למודעות תנועות שהפכו אוטומטיות, כדי לגלות אפשרויות פעולה אחרות. אצל קלווינו, הקורא נקטע ללא הרף: בכל פעם שהוא מתחיל להתמקם בתוך סיפור, הסיפור נפסק. בשני המקרים מונעים מן ההרגל לפעול לבדו, כדי להפוך את המודעות לפעילה יותר.

2. הדרך חשובה מן היעד

פלדנקרייז אינו מכוון לביצוע מושלם אלא לחקירה. המטרה אינה להגיע לתנועה מושלמת, אלא לגלות כיצד אנו נעים. ברומן של קלווינו, מסעו של הקורא אחר המשך הספר לעולם אינו מגיע באמת לסיומו. החוויה נעשית חשובה יותר מן התוצאה.

3. ריבוי אפשרויות

פלדנקרייז מלמד שתמיד קיימות דרכים רבות לבצע תנועה. קלווינו מראה שתמיד קיימים סיפורים אפשריים רבים, וכל פתיחה של רומן פותחת יקום אחר. שתי היצירות מתנגדות לרעיון של פתרון יחיד.

4. מודעות עצמית

בשיעור פלדנקרייז האדם מתבונן באופן הפעולה שלו: כיצד אני נושם, כיצד אני מסתובב, כיצד אני מארגן את עצמי. אצל קלווינו, הקורא נעשה מודע לעצם העובדה שהוא קורא. בשני המקרים תשומת הלב חוזרת אל מי שחווה את החוויה.